יום העצמאות

לחלק מאיתנו קצת קשה לחגוג את יום העצמאות, ונראה לי שהסיבות לכך ברורות
(נכבה, מלחמות, כיבוש, יחס לפלסטינים בתוך ומחוץ לגבולות הקו הירוק)
אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לתת עוד זוית או שתיים -
בתור ישראלים קשה לנו לזכור (יותר נכון קל לנו לשכוח) שאנחנו יהודים
אבל אנחנו יהודים ושככאלה יש לנו הסטוריה ארוכה של רדיפות, ופחדים וחיים כמיעוט
בסביבה אנטישמית. גם אלה שבינינו שחי כל חייו בארץ הושפע מכך שהוריו או סביו חיו כך.
וחלק מהביטוי של אנטישמיות מופנמת שאנחנו מסתובבים איתה זה שקשה לנו לשמוח
ולהיות גאים בעצם קיומנו.
לאנטישמיות יש תפקיד בעולם - במשך ההסטוריה שליטים השתמשו ביהודים כ"שעיר לעזאזאל".
הם קרבו אותם לשילטון - נתנו להם להיות אחראים על כסף וכו', והיהודים שמחו על כך כי הם חשבו
שזה יגן עליהם אבל אז כשהעם התקומם נגד השליטים (על כך שהם דיכאו אותו בכל אחת מאלפי הדרכים
ששליטים יכולים לדכא בהם עם) השליטים השתמשו ביהודים ואמרו - זה לא אנחנו זה הם, וזאת המהות
של הפרעות והפוגרומים שכולנו גדלנו על זכרם.
כיום ישראל משמשת באותו תפקיד. הכיבוש וגם מלחמות כמו מלחמת לבנון השניה ומלחמת עזה
זוכות לביקורת עולמית גדולה בהרבה מההד שיש לכיבוש האמריקאי בעיראק או כל מלחמה אחרת
שבה מעורבות ישירות המעצמות הגדולות. האש מופנית אלינו כדי שלא ישימו לב.
אני בטוחה שדברי מקוממים רבים מכם (עצם העניין מקומם גם אותי) וזה נורא כשאנחנו משתמשים
בקורבנות שלנו כתירוץ למעשים איומים שהמדינה שלנו עושה, אבל אני מקווה שברור לכולכם שאם בוש
לא היה רוצה שהמלחמה בעזה תקרה (לדוגמא) היא לא היתה קורית.
אנחנו והפלסטינים משמשים כחיילי שח מט בלוח של גדולים מאיתנו. וכדי שלא נשים לב לכך גורמים
לנו לחשוב דברים איומים אחד על השני, כשבעצם אנחנו דוןמים להפליא ויכולים להיות בעלי ברית
קרובים מאד אחד של השני.