זאת לא דמוקרטיה

בהתחלה ראש ממשלה שכבר לא אמור לכהן בגלל פשעיו מחליט להוציא את כולנו למלחמה.
צרפו לזה שחוץ ממפלגה אחת אף אחת מהממפלגות לא מתנגדת למלחמה (אחת או שתיים? מה נסגר עם מרצ? אני רק יודעת שלהפגנה הגדולה שבוע אחרי פרוץ המלחמה הם לא הצטרפו).
צרפו לזה תקשורת מגויסת - עיתונים וטלויזיה שמראים רק את "הצד שלנו", שלא מראים מה שקורה בעזה, שכל הפרשנות והדיווחים הם חד צדדיים לחלוטין. שלחיילים ההרוגים שלנו יש שמות ומשפחות אבל הפלסטינים הם רק מספרים (דמוקרטיה - תקשורת, אמור להיות איזה קשר).
צרפו לזה שקשה מאד לראות מה קורה בצד השני, גם דיווחים באלג'זירה הם בעיקר מהגבול.
ועכשיו הוצאת המפלגות הערביות מהבחירות.
ומה הצעד הבא? אולי גם הוצאת כל המפלגות השמאליות? אולי לערבים יהיה אסור גם להצביע? אולי לכל מי שלא שרת בצבא?

אני זוכרת את הרגע שבו גיליתי שערביי השטחים לא מצביעים לכנסת. הייתי די מבוגרת כבר (מתישהו בתיכון) והרגשתי מרומה. דמוקרטיה בה לא כולם מצביעים?
כשאני אומרת שישראל היא לא מדינה דמוקרטית אנשים אומרים שהגזמתי. לא נראה לי שאני היא זאת שמגזימה

אדישות העורף

אחת הטענות כנגד העורף הוא שאנחנו ממשיכים את חיינו כרגיל. שאנחנו הולכים לעבודה, ויוצאים לבלות, ומסתובבים ברחוב. הטענה משום מה היא בעיקר נגד תל אביב, למרות שכאן מתקיימות ההפגנות הכי גדולות, למרות שהעסקים למיניהם נותנים הנחות לתושבי הדרום (או הצפון בזמנו). בכל מקרה, העורף מואשם באדישות. אין לי ויכוח עם ההאשמה הזו רק שהיא נכונה תמיד. היא בולטת לנו יותר בזמן מלחמה כמו עכשיו, אבל היא קיימת כל הזמן. בישראל היא קיימת יותר מכל ימי חיי - אנחנו חיים את חיינו ומתעלמים מכך שפלסטינים, לא הרחק מכאן ולא שלא באשמתנו עומדים שעות במחסומים, חיים עם מצור, עם צבא בפתח הבית וגם בתוכו, ועוד. ומה לגבי מלחמות שמתרחשות הרחק מכאן? גם מהן אנחנו מתעלמים וחיים את חיינו.. וכמובן גם ההומלסים בפתח ביתינו, או גני הילדים של מהגרי העבודה בדרום העיר ועוד ועוד. אז מה אני בעצם אומרת? אני לא ממש יודעת. אולי שאנחנו יכולים להפסיק להרגיש רע בכל פעם שאנחנו צוחקים בימים האלה, אבל גם שאנחנו צריכים לזכור את זה גם כשהמלחמה תעבור. שאסור לנו להיות אדישים.

מי יבנה בית בתל אביב

ובאותו נושא - משהו שכתבתי לפני כמה חודשים.

ביום ראשון הקודם 10.8 יצאתי מביתי בשדרות מסריק בשעה 21:30 לכיוון מכוניתי שחנתה על יד קפה קפה בכיכר. כשהתקרבתי ראיתי שמכוניתי חסומה על ידי שתי מכוניות משטרה. מכיוון שהייתי חייבת לנסוע ליפו באותו ערב, לא היתה לי ברירה חוץ מלעמוד ולהסתכל מה קורה.
הבית בקצה הרחוב, בית בבניה שעליו שלט מפואר עליו כתוב – מסריק 3, התמלא בשוטרים ובאורות. בזריזות ובלי שום מהומה הוציאו השוטרים שישה פועלים ערבים והכניסו אותם למכוניתם. כל המבצע לא ארך יותר מכמה דקות והפועלים יצאו בשקט ובהכנעה. עם מבט של מי שידע כל הזמן שהרגע הזה יגיע.
האנשים בבית הקפה הסמוך נשארו לשבת במקומם. כמה אנשים שעברו ברחוב שאלו אותי מה קורה והמשיכו ללכת. רוב הסיכום שאם המכונית שלי לא היתה לכודה שם גם אני הייתי עושה אותו הדבר. חשבתי לגשת ולשאול את השוטרים מה קורה (למרות שזה היה די ברור) רק כדי לעשות משהו, אבל אפילו לזה לא היה לי האומץ.
אין כל חדש בארוע הזה. דברים חמורים מאלה קורים כאן כל הזמן, אבל היה משהו בוטה באפשרות לבצע מעצר כזה בלב העיר, בשעה שהרבה אנשים מסתובבים ושאף אחד לא יביע עניין או מחאה. מעצר חוקי מן הסתם, של שוהים בלתי חוקיים (כנראה) שצריכים לרמות במעבר הגבול (גבול? כאילו יש כבר שתי מדינות) כדי לבוא לכאן לישון בתוך אתר בניה של בניין אותו הם בונים תמורת פרוטות עבור עוד אחד מהקבלנים המתעשרים בעיר. ולנו יש את החוצפה לשלוח שוטרים כדי לגרש אותם (או לשים אותם במעצר). ובנוסף לכל – למה בלילה? הם עובדים באותו מקום כל יום כבר הרבה מאד זמן. בשביל להפחיד אותם יותר או בשביל שהקבלן שלהם יתחמק מעונש?
אני יודעת שלא בררתי את כל העובדות. אני לא יודעת בדיוק כמה פועלים היו, אני לא יודעת מה שם הקבלן או כמה הם הרוויחו לשעה, וגם איני יודעת מהיכן הם או מה קרה איתם אח"כ. אבל לענייננו אין זה משנה, כי הפרטים משתנים אבל מקרים כאלה קורים כאן כל הזמן.
המראה הזה של שוטרים מוציאים מבית לא גמור אנשים חפים מפשע שהולכים בהכנעה למכוניות המשטרה לא הזכיר לי זמנים טובים ואני בטוחה שהרתיעה שלי ושל אחרים מלגשת לשוטרים קשורה באותם זמנים בדיוק.

באחד ממופעי הילדים המתנגנים אצלנו בבית, שרים כוכבי הילדים שרשרת שירי ציונות וביניהם – "מי יבנה יבנה בית בתל אביב? אנחנו החלוצים נבנה את תל אביב". אין לנו גבול לחוצפה.

לנשים יש תפקיד מסורתי מרכזי אחד במלחמה (האמת שזה נכון גם לגבי ימי שלום). לשתוק.
לשתוק, לתמוך, לבכות כשהם הולכים, להחזיק את העורף, לא להתלונן, לא להביע דעה, לא לסרב.
ואם המזל שלהן ממש רע - להיות אלמנות.
החלטתי לפתוח את הבלוג הזה כי נמאס לי לשתוק.
נמאס לי שאומרים לי שאני נאיבית ושאני לא מבינה ושאם לא הייתי בקרבי אין לי מושג על מה אני מדברת.

כשהייתי ילדה אמרו לי שאם אני לא יודעת את סדר המלחמות ובאיזה גזרות נלחמנו ומי התחיל כל מלחמה ומי (כביכול) ניצח, אז שאני לא אגיד כלום. כשתהיי גדולה תביני.
אז זהו, עכשיו אני גדולה, והאמת היא שעדיין אני לא מבינה כלום.
אני לא מבינה למה אחרי 9 (או 8 או 7) שנים של קסאמים למה דווקא עכשיו התחלנו?
אני לא מבינה איך כאשה בת 36 כבר יש ברזומה שלי ארבע מלחמות (מאורעות 200, ג'נין, לבנון, ועכשיו עזה. שכחתי משהו? טעיתי בסדר? לא זכרתי את שמות "המבצעים"). וכל מלחמה מפתיעה אותי מחדש והפעם באמת, כי לא האמנתי שאחרי לבנון ואחרי שכל כך הרבה אמרו בדיעבד שטעינו זה מתחיל שוב. ואחרי כמה זמן זה יגמר? שבועיים? חודשיים? 10 שנים? (הלוואי הלוואי שלא).

אני רואה את הילדה שלי מנסה להסביר את המציאות. להכניס אותה לתבנית רציונלית. היא עדיין בשלב שהיא מנסה להבין איך העולם עובד, ומה קורה סביבה וזה לא פשוט להכניס את המציאות שלנו לתבנית רציונלית. זה לא פשוט, והאמת שזה אפילו לא אפשרי. ולראות אותה עוזר לי להבין את ההרגשה שאיתה גדלתי - שאם אני לא מבינה את המציאות כנראה משהו לא בסדר איתי למרות שהאמת היא שמשהו (משהו גדול. משהו ענק) לא בסדר עם המציאות.

ביום הראשון של המלחמה הנוכחית, כשאנשים עוד ניסו להתווכח איתי (ולשאול את השאלה הנצחית - אז מה הפתרון שלך? עכשיו מה הפתרון שלך. עזבי את זה שמעולם לא כיהן ראש ממשלה בדעותיך. זה לא רלוונטי עכשיו. מה עכשיו היית עושה?) והסכמתי רק לענות - ואתה חושב שזה יעזור? ואף אחד ממי ששאלתי לא ידע מה לענות.

שיהיו לנו ימים טובים יותר
ושלום במהרה, אמן.