הרהור של ערב

אולי הדבר שאנחנו הכי אוהבים בילדים קטנים הוא היכולת שלהם להראות לנו עד כמה הם אוהבים אותנו (וגם אחרים).
הם יכולים לרוץ אלינו בשמחה כשהם קולטים את דמותנו מרחוק, הם יכולים לקרוא בשמנו בהתלהבות, והם לא מתייאשים מלתפוס את תשומת ליבנו גם אם אנחנו עסוקים לגמרי בשטיפת כלים.
לעומתם, כשאנחנו רואים מישהו שממש מוצא חן בעינינו אנחנו נעשה הכל כדי שזה לא יתגלה. בהבעה אדישה אנחנו נחלוף על פניו, עדיף שלא ידע שאנחנו מזהים אותו. אם יש לנו הזדמנות אנחנו עוברים למדרכה בצד השני של הכביש.
מתי זה קרה שמבוכה נהייתה כל כך בלתי נסבלת כדי שנוותר על זכותנו הטבעית להראות כמה אנחנו מתלהבים ממישהו אחר??

הלא להראות גוזל מאיתנו כמות אנרגיה מטורפת.
אולי הגיע הזמן להפסיק עם זה ודי.

בהצלחה!