שוב בלעין

החלטתי לנסוע כל שבוע. לא מתחייבת לנסוע כל שבוע אבל מתחייבת שהחלטתי
החלטתי בגלל כמה סיבות והחלטתי שהסיבה העיקרית היא שאני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות
לפחות בשבילי, לפחות עכשיו
והחלטתי לנסות לא לתת לתופעות הלוואי להשתלט עלי - כמו לרצות שכולם יקשיבו לי אחרי,
ולרצות שיערכו אותי (על זה שאני כל כך אמיצה ועל זה שהייתי שתי דקות ארוכות בתוך ענן של חוסר אוויר
וחוסר ודאות ועל סף של חוסר אונים מוחלט) ולרצות שכולם ידעו כי הבנתי שמסתתר אצלי רצון ליוהרה
על זה שאני עושה את זה ואחרים לא
החלטתי לשים את כל זה בצד. לוותר על זה. לדעת שזה לא העיקר. העיקר הוא להיות שם
לא לדבר על זה ולא להתווכח ולא לשכנע את כולם (ובעיקר לא לשמוע את כל הטיעונים של כולם)
אלא להיות שם.

כיבוש
יש במילה הזאת משהו שנותן הרגשה זמנית. כאילו תיכף זה נגמר
אבל הכיבוש קיים כאן יותר שנים ממני (למרות שאני לא כזאת צעירה)
ולא ממש נראה שהוא עם רגל אחת בחוץ

יש משהו בללכת להפגנות בבלעין שהוא להגיד - אני מתנגדת לכיבוש, אני מזדהה עם הצד שלכם
אז אני מוכנה לקבל קמצוץ קטן ממה שאתם סובלים

אני מעריצה את מי שנמצא שם כל כך הרבה שנים
אני לא יודעת כמה זמן אני אחזיק.
אבל אחרי שנמצאים שם פעם אחת כבר אי אפשר לחזור אחורה
כבר אי אפשר לחיות כאילו זה לא קיים. כאילו זה לא מתרחש
כבר אי אפשר לחיות כאילו לכולם יש את החיים הטובים שלנו יש

ואני מחליטה גם להזהר ולא לשנוא את כולם ולא לשנוא את החיים שלי
ולברך על זה שיש לי בית ושיש לי את המשפחה שלי ואת החברים שלי
ואפילו היום כמה שעות אחרי שחזרתי לשמוח בארוע משפחתי
אולי הבחירה לסבול יחד איתם מאפשרת לנו להיות לרגע בלי רגשות האשמה
והעיניים הפקוחות (או המתחילות להפקח) על מה שקורה, מאפשרת דווקא
כן לחיות בהווה כאן

וכמו בפעם הקודמת, הבכי התפרץ כשחזרתי הביתה לתל אביב

נקיון בשרות הדיכוי

יום שישי בצהריים. בטוח שאם היתה תחרות נקיון עולמית תלויית זמן, זאת נקודת הזמן בשבוע שבו היינו מנצחים ובגדול. סליחה. מנצחות.

שמתי לב שהמדד היחיד שדרכו אני מודדת את עצמי הוא האם הבית נקי. ולא משנה אם כתבתי היום מאמר מוצלח, או שהייתי מבריקה בשיעור שהעברתי, או אם הקשבתי לחברה, או שהייתי טובה עם ילדותי – אני ממש מרוצה מעצמי רק אם הבית מבריק מנקיון. ואני תוהה האם אני היחידה. כנראה שלא. והאם יש לנקיון תפקיד בדיכוי נשים. כנראה שכן. אני חושבת שיש לו תפקיד מהותי.

לפעמים נכנס חבר של אחת הבנות הביתה ואומר בהתפעלות – זה הבית הכי מבולגן שראיתי בחיים! ילדים אומרים את זה בהתלהבות. למבוגרים קצת יותר קשה עם זה. יכול להיות שגם הם שופטים אותי רק על פי מראה ביתי?
אני די זריזה בנקיונות ואפילו די אוהבת לנקות ואני גם לא מחשיבה את עצמי עצלנית במיוחד. פשוט תמיד יש לי משהו יותר טוב לעשות מאשר להרים צעצועים ולהעביר מטאטא. ללכת לסרט, או לקרוא ספר או אפילו לבהות בתוכנית טלויזיה טיפשית. אחרי יום ארוך של מבוגרת זה נראה לי הגיוני. חשבתן פעם כמה שעות/ימים/שנים אתן מנקות במצטבר?
בבתים של חברות אני ישר הולכת לשטוף כלים. אני אוהבת לשטוף כלים. אבל אצלי בבית? אני עומדת ליד הכיור חצי שעה וחמש דקות אחרי שאני זזה ממנו הוא כבר מלא שוב. ואותו דבר עם הכביסה, והצעצועים על השטיח והמיץ שנשפך על הרצפה וגזירי הנייר.
אז אפשרות אחת היא לא לעשות. לחיות בבית שבו לא נושמים ובטח שלא גוזרים ומחזירים תמיד למקום. ניסיתי את זה. בחיי. פעם התחלתי לצעוק על נעמה – למה הנעליים שלך באמצע הסלון? אבל באמצע המשפט הקול הרועם שלי התגמד ללחישה כשראיתי את המגפיים שלי זרוקות ממש ליד.
תמיד אני אומרת שכשהייתי נערה כולם היו כמוני. החדרים של כולם היו מבולגנים עם הבגדים על הכסא וספרים על הרצפה. (כמעט כולם. חוץ מאלה שאמא שלהם סידרה אחריהם כל ערב). איך זה קרה שכולם נהיו מסודרים ורק אני נשארתי כשהייתי? מה קרה בדרך?

יש משהו בנקיונות ובכל עבודות הבית שהוא תופס כל כך הרבה זמן, והוא כל כך לא נגמר ומייאש שאני תוהה האם לא המציאו את כל אלה כדי להשאיר אותנו עסוקות. כדי שלא יהיה לנו זמן לעשות דברים אחרים. לחשוב, לדבר, לצעוק את ראיית העולם שלנו בקול רם.
שנשאר מבודדות בתוך הבתים שלנו ועבודות הבית שלנו, שלא יהיה לנו זמן לדברים אחרים.

חברות שלי אומרות לפעמים שהן עושות את זה בשבילן. הן לא יכולות להרדם כשהכיור מלא. הן יותר רגועות כשהבית מסודר. אבל ברור! זה מחזק את טענותי ולא להיפך! משהו קרה, למדנו משהו בשנים האלה מלידתנו עד עכשיו. אני בטוחה שלא נולדתי עם היכולת המופלאה להרגיש טוב עם עצמי באמת רק כשהבית נקי. ויש האומרות – ילדים צריכים סדר ונקיון. אז אני אומרת – בבקשה! שינקו ויסדרו! אני לא אפריע להם לעשות את זה!
ויש לי חברות שאומרות שכל כך מבולגן אצלנו בגלל שהילדות לא מסדרות אף פעם. אולי אם היו לי בנים זה היה אחרת. כרגע אני מעדיפה בית מבולגן מעוד דור של בנות מסודרות.

נקיון זה כמו שפה. מי שלא יכול להנות בתוך בית מבולגן הוא כמו מי שלא מסוגל להקשיב למה שנאמר בשפה לא תקנית. מבחינתי הבעיה היא אצל השומע, לא אצל המדבר בשגיאות. באותו האופן למרות שהמון ביקורת מופנית כלפי וכלפי הבלגן שבביתי, אני מאמינה שהבעיה העיקרית היא אצל מי שלא יכול להנות אצלי רק בגלל שאני לא משקיעה שעה פלוס ביום בלהרים מהריצפה מה שבכל מקרה יהיה שם שוב עוד חמש דקות.

ואולי זה אפילו יותר עמוק ומהותי – השגרה הזאת של להרים מהריצפה מה שיחזור אליה, של לכבס בגדים שעוד רגע יהיו שוב מלוכלכים, של לשטוף אותן צלחות שוב ושוב, של לבשל עוד ארוחה ועוד ארוחה לא רק תופס לנו את כל היום אלא גם מלמד אותנו שאין משמעות לדברים אנחנו עושות, שאין לנו יכולת לשנות באמת את העולם. ייאוש עמוק ומהותי שכזה, שבד"כ אנחנו אפילו לא מרגישות מרוב שהוא חלק מאיתנו שמפריע לנו להאמין שאנחנו יכולות לעשות דברים גדולים עם הזמן שלנו.

וגברים? יש גברים שאוהבים שמסודר ונקי. יש גברים שמאד עצבניים כשהבית לא נקי. לא ראיתי גברים שמרגישים רע עם עצמם בגלל זה.

ועוד לא התחלתי לדבר על כל הרווחים העצומים שיש בלחיות בבית מבולגן – שהיצירה של הילדות והמשחק שלהן לא גורם לאמא שלהן לעבוד. שאין אצלן את הקשר הזה בין הנאה ותשלום על ההנאה (לשחק רק אם מסדרים אח"כ). אז יוצרים אצלנו יותר ומשחקים בדרכים חדשות במשחקים ואולי קצת נהנים מהחיים יותר. חשוב, לא?

והנה, שוב במקום לשטוף את חדר השינה אני יושבת כאן ליד המחשב וכבירה מילים. ובגלל שלמדתי כל כך טוב את תפקידי הנשי, גם הסיכוי שאעשה משהו בהמשך עם מה שכתבתי הוא קלוש. כי גם הכתיבה שלי נכנסה לתוך הנישה הזאת של נקיון – לכתוב עוד משהו ועוד משהו אבל לא להוציא אותם החוצה. בשביל מה..

בילעין

עברתי אתמול את טבילת האש של הפעם הראשונה בבילעין. פעם ראשונה בהפגנה בשטחים. פעם ראשונה לגז המדמיע. פעם ראשונה להיות בצד השני מול החיילים.
לנסוע לשטחים זה כמו לנסוע לעולם אחר. זה כאילו שהאור של השמש שם הוא בצבע שונה, ולאוויר יש ריח אחר וכל זה למרות שהנופים כל כך דומים לנוף ילדותי בגליל.
ומה שבלתי נסבל הוא הפער והשוק שחוטפים כשחוזרים לעיר. ודווקא שם לא מרגישים את הפער. אולי בגלל זה רוצים כל הזמן לחזור לשם. רק שם (אולי בגלל האינטסיביות של הפעילות, אני לא יודעת למה) דווקא לא מרגישים את הפער. רק כשחוזרים יש משהו חסר בגוף. כל פעם הבכי הגיע אלי למראה כל האנשים השמחים בשדרה.
ועוד דבר - יש משהו חזק בקיום הישראלי (לעומת ארצות אחרות) בידיעה של האזרחים היהודים שהממשלה/המדינה לא תפגע בהם. אין לנו פחד מוות מהמדינה. אני חושבת שמי שגדל כאן באמת לומד להאמין שהמדינה בסופו שלב דבר היא בעדו ובשבילו ואולי מפשלים ומרמים ומחליקים קצוות אבל אנחנו לא מפחדים שיפגעו בנו (זה לא גורם לנו להיות יותר אמיצים אבל זה כבר סיפור אחר). ובגלל זה החוויה של להיות בצד השני של החיילים שיורים לכיוונך מערערת עמוקות. אני חושבת שהרגע הכי מפחיד היה הפטסססס הראשון ששמעתי. למרות שזה היה רימון גז ולמרות שזה היה ממש רחוק. אף פעם לא ירו עלי קודם.

תסעו תסעו. אתם חייבים לנסוע. לחברון או לבילעין או לקטיף זיתים. תסעו פעם אחת כי אחרי זה תוכלו לראות את המציאות שלכם בצורה יותר ברורה