שוב בלעין

החלטתי לנסוע כל שבוע. לא מתחייבת לנסוע כל שבוע אבל מתחייבת שהחלטתי
החלטתי בגלל כמה סיבות והחלטתי שהסיבה העיקרית היא שאני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות
לפחות בשבילי, לפחות עכשיו
והחלטתי לנסות לא לתת לתופעות הלוואי להשתלט עלי - כמו לרצות שכולם יקשיבו לי אחרי,
ולרצות שיערכו אותי (על זה שאני כל כך אמיצה ועל זה שהייתי שתי דקות ארוכות בתוך ענן של חוסר אוויר
וחוסר ודאות ועל סף של חוסר אונים מוחלט) ולרצות שכולם ידעו כי הבנתי שמסתתר אצלי רצון ליוהרה
על זה שאני עושה את זה ואחרים לא
החלטתי לשים את כל זה בצד. לוותר על זה. לדעת שזה לא העיקר. העיקר הוא להיות שם
לא לדבר על זה ולא להתווכח ולא לשכנע את כולם (ובעיקר לא לשמוע את כל הטיעונים של כולם)
אלא להיות שם.

כיבוש
יש במילה הזאת משהו שנותן הרגשה זמנית. כאילו תיכף זה נגמר
אבל הכיבוש קיים כאן יותר שנים ממני (למרות שאני לא כזאת צעירה)
ולא ממש נראה שהוא עם רגל אחת בחוץ

יש משהו בללכת להפגנות בבלעין שהוא להגיד - אני מתנגדת לכיבוש, אני מזדהה עם הצד שלכם
אז אני מוכנה לקבל קמצוץ קטן ממה שאתם סובלים

אני מעריצה את מי שנמצא שם כל כך הרבה שנים
אני לא יודעת כמה זמן אני אחזיק.
אבל אחרי שנמצאים שם פעם אחת כבר אי אפשר לחזור אחורה
כבר אי אפשר לחיות כאילו זה לא קיים. כאילו זה לא מתרחש
כבר אי אפשר לחיות כאילו לכולם יש את החיים הטובים שלנו יש

ואני מחליטה גם להזהר ולא לשנוא את כולם ולא לשנוא את החיים שלי
ולברך על זה שיש לי בית ושיש לי את המשפחה שלי ואת החברים שלי
ואפילו היום כמה שעות אחרי שחזרתי לשמוח בארוע משפחתי
אולי הבחירה לסבול יחד איתם מאפשרת לנו להיות לרגע בלי רגשות האשמה
והעיניים הפקוחות (או המתחילות להפקח) על מה שקורה, מאפשרת דווקא
כן לחיות בהווה כאן

וכמו בפעם הקודמת, הבכי התפרץ כשחזרתי הביתה לתל אביב