בילעין

עברתי אתמול את טבילת האש של הפעם הראשונה בבילעין. פעם ראשונה בהפגנה בשטחים. פעם ראשונה לגז המדמיע. פעם ראשונה להיות בצד השני מול החיילים.
לנסוע לשטחים זה כמו לנסוע לעולם אחר. זה כאילו שהאור של השמש שם הוא בצבע שונה, ולאוויר יש ריח אחר וכל זה למרות שהנופים כל כך דומים לנוף ילדותי בגליל.
ומה שבלתי נסבל הוא הפער והשוק שחוטפים כשחוזרים לעיר. ודווקא שם לא מרגישים את הפער. אולי בגלל זה רוצים כל הזמן לחזור לשם. רק שם (אולי בגלל האינטסיביות של הפעילות, אני לא יודעת למה) דווקא לא מרגישים את הפער. רק כשחוזרים יש משהו חסר בגוף. כל פעם הבכי הגיע אלי למראה כל האנשים השמחים בשדרה.
ועוד דבר - יש משהו חזק בקיום הישראלי (לעומת ארצות אחרות) בידיעה של האזרחים היהודים שהממשלה/המדינה לא תפגע בהם. אין לנו פחד מוות מהמדינה. אני חושבת שמי שגדל כאן באמת לומד להאמין שהמדינה בסופו שלב דבר היא בעדו ובשבילו ואולי מפשלים ומרמים ומחליקים קצוות אבל אנחנו לא מפחדים שיפגעו בנו (זה לא גורם לנו להיות יותר אמיצים אבל זה כבר סיפור אחר). ובגלל זה החוויה של להיות בצד השני של החיילים שיורים לכיוונך מערערת עמוקות. אני חושבת שהרגע הכי מפחיד היה הפטסססס הראשון ששמעתי. למרות שזה היה רימון גז ולמרות שזה היה ממש רחוק. אף פעם לא ירו עלי קודם.

תסעו תסעו. אתם חייבים לנסוע. לחברון או לבילעין או לקטיף זיתים. תסעו פעם אחת כי אחרי זה תוכלו לראות את המציאות שלכם בצורה יותר ברורה