אחת הטענות כנגד העורף הוא שאנחנו ממשיכים את חיינו כרגיל. שאנחנו הולכים לעבודה, ויוצאים לבלות, ומסתובבים ברחוב. הטענה משום מה היא בעיקר נגד תל אביב, למרות שכאן מתקיימות ההפגנות הכי גדולות, למרות שהעסקים למיניהם נותנים הנחות לתושבי הדרום (או הצפון בזמנו). בכל מקרה, העורף מואשם באדישות. אין לי ויכוח עם ההאשמה הזו רק שהיא נכונה תמיד. היא בולטת לנו יותר בזמן מלחמה כמו עכשיו, אבל היא קיימת כל הזמן. בישראל היא קיימת יותר מכל ימי חיי - אנחנו חיים את חיינו ומתעלמים מכך שפלסטינים, לא הרחק מכאן ולא שלא באשמתנו עומדים שעות במחסומים, חיים עם מצור, עם צבא בפתח הבית וגם בתוכו, ועוד. ומה לגבי מלחמות שמתרחשות הרחק מכאן? גם מהן אנחנו מתעלמים וחיים את חיינו.. וכמובן גם ההומלסים בפתח ביתינו, או גני הילדים של מהגרי העבודה בדרום העיר ועוד ועוד. אז מה אני בעצם אומרת? אני לא ממש יודעת. אולי שאנחנו יכולים להפסיק להרגיש רע בכל פעם שאנחנו צוחקים בימים האלה, אבל גם שאנחנו צריכים לזכור את זה גם כשהמלחמה תעבור. שאסור לנו להיות אדישים.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה