לנשים יש תפקיד מסורתי מרכזי אחד במלחמה (האמת שזה נכון גם לגבי ימי שלום). לשתוק.
לשתוק, לתמוך, לבכות כשהם הולכים, להחזיק את העורף, לא להתלונן, לא להביע דעה, לא לסרב.
ואם המזל שלהן ממש רע - להיות אלמנות.
החלטתי לפתוח את הבלוג הזה כי נמאס לי לשתוק.
נמאס לי שאומרים לי שאני נאיבית ושאני לא מבינה ושאם לא הייתי בקרבי אין לי מושג על מה אני מדברת.

כשהייתי ילדה אמרו לי שאם אני לא יודעת את סדר המלחמות ובאיזה גזרות נלחמנו ומי התחיל כל מלחמה ומי (כביכול) ניצח, אז שאני לא אגיד כלום. כשתהיי גדולה תביני.
אז זהו, עכשיו אני גדולה, והאמת היא שעדיין אני לא מבינה כלום.
אני לא מבינה למה אחרי 9 (או 8 או 7) שנים של קסאמים למה דווקא עכשיו התחלנו?
אני לא מבינה איך כאשה בת 36 כבר יש ברזומה שלי ארבע מלחמות (מאורעות 200, ג'נין, לבנון, ועכשיו עזה. שכחתי משהו? טעיתי בסדר? לא זכרתי את שמות "המבצעים"). וכל מלחמה מפתיעה אותי מחדש והפעם באמת, כי לא האמנתי שאחרי לבנון ואחרי שכל כך הרבה אמרו בדיעבד שטעינו זה מתחיל שוב. ואחרי כמה זמן זה יגמר? שבועיים? חודשיים? 10 שנים? (הלוואי הלוואי שלא).

אני רואה את הילדה שלי מנסה להסביר את המציאות. להכניס אותה לתבנית רציונלית. היא עדיין בשלב שהיא מנסה להבין איך העולם עובד, ומה קורה סביבה וזה לא פשוט להכניס את המציאות שלנו לתבנית רציונלית. זה לא פשוט, והאמת שזה אפילו לא אפשרי. ולראות אותה עוזר לי להבין את ההרגשה שאיתה גדלתי - שאם אני לא מבינה את המציאות כנראה משהו לא בסדר איתי למרות שהאמת היא שמשהו (משהו גדול. משהו ענק) לא בסדר עם המציאות.

ביום הראשון של המלחמה הנוכחית, כשאנשים עוד ניסו להתווכח איתי (ולשאול את השאלה הנצחית - אז מה הפתרון שלך? עכשיו מה הפתרון שלך. עזבי את זה שמעולם לא כיהן ראש ממשלה בדעותיך. זה לא רלוונטי עכשיו. מה עכשיו היית עושה?) והסכמתי רק לענות - ואתה חושב שזה יעזור? ואף אחד ממי ששאלתי לא ידע מה לענות.

שיהיו לנו ימים טובים יותר
ושלום במהרה, אמן.