הרהור של ערב

אולי הדבר שאנחנו הכי אוהבים בילדים קטנים הוא היכולת שלהם להראות לנו עד כמה הם אוהבים אותנו (וגם אחרים).
הם יכולים לרוץ אלינו בשמחה כשהם קולטים את דמותנו מרחוק, הם יכולים לקרוא בשמנו בהתלהבות, והם לא מתייאשים מלתפוס את תשומת ליבנו גם אם אנחנו עסוקים לגמרי בשטיפת כלים.
לעומתם, כשאנחנו רואים מישהו שממש מוצא חן בעינינו אנחנו נעשה הכל כדי שזה לא יתגלה. בהבעה אדישה אנחנו נחלוף על פניו, עדיף שלא ידע שאנחנו מזהים אותו. אם יש לנו הזדמנות אנחנו עוברים למדרכה בצד השני של הכביש.
מתי זה קרה שמבוכה נהייתה כל כך בלתי נסבלת כדי שנוותר על זכותנו הטבעית להראות כמה אנחנו מתלהבים ממישהו אחר??

הלא להראות גוזל מאיתנו כמות אנרגיה מטורפת.
אולי הגיע הזמן להפסיק עם זה ודי.

בהצלחה!

שוב בלעין

החלטתי לנסוע כל שבוע. לא מתחייבת לנסוע כל שבוע אבל מתחייבת שהחלטתי
החלטתי בגלל כמה סיבות והחלטתי שהסיבה העיקרית היא שאני חושבת שזה הדבר הנכון לעשות
לפחות בשבילי, לפחות עכשיו
והחלטתי לנסות לא לתת לתופעות הלוואי להשתלט עלי - כמו לרצות שכולם יקשיבו לי אחרי,
ולרצות שיערכו אותי (על זה שאני כל כך אמיצה ועל זה שהייתי שתי דקות ארוכות בתוך ענן של חוסר אוויר
וחוסר ודאות ועל סף של חוסר אונים מוחלט) ולרצות שכולם ידעו כי הבנתי שמסתתר אצלי רצון ליוהרה
על זה שאני עושה את זה ואחרים לא
החלטתי לשים את כל זה בצד. לוותר על זה. לדעת שזה לא העיקר. העיקר הוא להיות שם
לא לדבר על זה ולא להתווכח ולא לשכנע את כולם (ובעיקר לא לשמוע את כל הטיעונים של כולם)
אלא להיות שם.

כיבוש
יש במילה הזאת משהו שנותן הרגשה זמנית. כאילו תיכף זה נגמר
אבל הכיבוש קיים כאן יותר שנים ממני (למרות שאני לא כזאת צעירה)
ולא ממש נראה שהוא עם רגל אחת בחוץ

יש משהו בללכת להפגנות בבלעין שהוא להגיד - אני מתנגדת לכיבוש, אני מזדהה עם הצד שלכם
אז אני מוכנה לקבל קמצוץ קטן ממה שאתם סובלים

אני מעריצה את מי שנמצא שם כל כך הרבה שנים
אני לא יודעת כמה זמן אני אחזיק.
אבל אחרי שנמצאים שם פעם אחת כבר אי אפשר לחזור אחורה
כבר אי אפשר לחיות כאילו זה לא קיים. כאילו זה לא מתרחש
כבר אי אפשר לחיות כאילו לכולם יש את החיים הטובים שלנו יש

ואני מחליטה גם להזהר ולא לשנוא את כולם ולא לשנוא את החיים שלי
ולברך על זה שיש לי בית ושיש לי את המשפחה שלי ואת החברים שלי
ואפילו היום כמה שעות אחרי שחזרתי לשמוח בארוע משפחתי
אולי הבחירה לסבול יחד איתם מאפשרת לנו להיות לרגע בלי רגשות האשמה
והעיניים הפקוחות (או המתחילות להפקח) על מה שקורה, מאפשרת דווקא
כן לחיות בהווה כאן

וכמו בפעם הקודמת, הבכי התפרץ כשחזרתי הביתה לתל אביב

נקיון בשרות הדיכוי

יום שישי בצהריים. בטוח שאם היתה תחרות נקיון עולמית תלויית זמן, זאת נקודת הזמן בשבוע שבו היינו מנצחים ובגדול. סליחה. מנצחות.

שמתי לב שהמדד היחיד שדרכו אני מודדת את עצמי הוא האם הבית נקי. ולא משנה אם כתבתי היום מאמר מוצלח, או שהייתי מבריקה בשיעור שהעברתי, או אם הקשבתי לחברה, או שהייתי טובה עם ילדותי – אני ממש מרוצה מעצמי רק אם הבית מבריק מנקיון. ואני תוהה האם אני היחידה. כנראה שלא. והאם יש לנקיון תפקיד בדיכוי נשים. כנראה שכן. אני חושבת שיש לו תפקיד מהותי.

לפעמים נכנס חבר של אחת הבנות הביתה ואומר בהתפעלות – זה הבית הכי מבולגן שראיתי בחיים! ילדים אומרים את זה בהתלהבות. למבוגרים קצת יותר קשה עם זה. יכול להיות שגם הם שופטים אותי רק על פי מראה ביתי?
אני די זריזה בנקיונות ואפילו די אוהבת לנקות ואני גם לא מחשיבה את עצמי עצלנית במיוחד. פשוט תמיד יש לי משהו יותר טוב לעשות מאשר להרים צעצועים ולהעביר מטאטא. ללכת לסרט, או לקרוא ספר או אפילו לבהות בתוכנית טלויזיה טיפשית. אחרי יום ארוך של מבוגרת זה נראה לי הגיוני. חשבתן פעם כמה שעות/ימים/שנים אתן מנקות במצטבר?
בבתים של חברות אני ישר הולכת לשטוף כלים. אני אוהבת לשטוף כלים. אבל אצלי בבית? אני עומדת ליד הכיור חצי שעה וחמש דקות אחרי שאני זזה ממנו הוא כבר מלא שוב. ואותו דבר עם הכביסה, והצעצועים על השטיח והמיץ שנשפך על הרצפה וגזירי הנייר.
אז אפשרות אחת היא לא לעשות. לחיות בבית שבו לא נושמים ובטח שלא גוזרים ומחזירים תמיד למקום. ניסיתי את זה. בחיי. פעם התחלתי לצעוק על נעמה – למה הנעליים שלך באמצע הסלון? אבל באמצע המשפט הקול הרועם שלי התגמד ללחישה כשראיתי את המגפיים שלי זרוקות ממש ליד.
תמיד אני אומרת שכשהייתי נערה כולם היו כמוני. החדרים של כולם היו מבולגנים עם הבגדים על הכסא וספרים על הרצפה. (כמעט כולם. חוץ מאלה שאמא שלהם סידרה אחריהם כל ערב). איך זה קרה שכולם נהיו מסודרים ורק אני נשארתי כשהייתי? מה קרה בדרך?

יש משהו בנקיונות ובכל עבודות הבית שהוא תופס כל כך הרבה זמן, והוא כל כך לא נגמר ומייאש שאני תוהה האם לא המציאו את כל אלה כדי להשאיר אותנו עסוקות. כדי שלא יהיה לנו זמן לעשות דברים אחרים. לחשוב, לדבר, לצעוק את ראיית העולם שלנו בקול רם.
שנשאר מבודדות בתוך הבתים שלנו ועבודות הבית שלנו, שלא יהיה לנו זמן לדברים אחרים.

חברות שלי אומרות לפעמים שהן עושות את זה בשבילן. הן לא יכולות להרדם כשהכיור מלא. הן יותר רגועות כשהבית מסודר. אבל ברור! זה מחזק את טענותי ולא להיפך! משהו קרה, למדנו משהו בשנים האלה מלידתנו עד עכשיו. אני בטוחה שלא נולדתי עם היכולת המופלאה להרגיש טוב עם עצמי באמת רק כשהבית נקי. ויש האומרות – ילדים צריכים סדר ונקיון. אז אני אומרת – בבקשה! שינקו ויסדרו! אני לא אפריע להם לעשות את זה!
ויש לי חברות שאומרות שכל כך מבולגן אצלנו בגלל שהילדות לא מסדרות אף פעם. אולי אם היו לי בנים זה היה אחרת. כרגע אני מעדיפה בית מבולגן מעוד דור של בנות מסודרות.

נקיון זה כמו שפה. מי שלא יכול להנות בתוך בית מבולגן הוא כמו מי שלא מסוגל להקשיב למה שנאמר בשפה לא תקנית. מבחינתי הבעיה היא אצל השומע, לא אצל המדבר בשגיאות. באותו האופן למרות שהמון ביקורת מופנית כלפי וכלפי הבלגן שבביתי, אני מאמינה שהבעיה העיקרית היא אצל מי שלא יכול להנות אצלי רק בגלל שאני לא משקיעה שעה פלוס ביום בלהרים מהריצפה מה שבכל מקרה יהיה שם שוב עוד חמש דקות.

ואולי זה אפילו יותר עמוק ומהותי – השגרה הזאת של להרים מהריצפה מה שיחזור אליה, של לכבס בגדים שעוד רגע יהיו שוב מלוכלכים, של לשטוף אותן צלחות שוב ושוב, של לבשל עוד ארוחה ועוד ארוחה לא רק תופס לנו את כל היום אלא גם מלמד אותנו שאין משמעות לדברים אנחנו עושות, שאין לנו יכולת לשנות באמת את העולם. ייאוש עמוק ומהותי שכזה, שבד"כ אנחנו אפילו לא מרגישות מרוב שהוא חלק מאיתנו שמפריע לנו להאמין שאנחנו יכולות לעשות דברים גדולים עם הזמן שלנו.

וגברים? יש גברים שאוהבים שמסודר ונקי. יש גברים שמאד עצבניים כשהבית לא נקי. לא ראיתי גברים שמרגישים רע עם עצמם בגלל זה.

ועוד לא התחלתי לדבר על כל הרווחים העצומים שיש בלחיות בבית מבולגן – שהיצירה של הילדות והמשחק שלהן לא גורם לאמא שלהן לעבוד. שאין אצלן את הקשר הזה בין הנאה ותשלום על ההנאה (לשחק רק אם מסדרים אח"כ). אז יוצרים אצלנו יותר ומשחקים בדרכים חדשות במשחקים ואולי קצת נהנים מהחיים יותר. חשוב, לא?

והנה, שוב במקום לשטוף את חדר השינה אני יושבת כאן ליד המחשב וכבירה מילים. ובגלל שלמדתי כל כך טוב את תפקידי הנשי, גם הסיכוי שאעשה משהו בהמשך עם מה שכתבתי הוא קלוש. כי גם הכתיבה שלי נכנסה לתוך הנישה הזאת של נקיון – לכתוב עוד משהו ועוד משהו אבל לא להוציא אותם החוצה. בשביל מה..

בילעין

עברתי אתמול את טבילת האש של הפעם הראשונה בבילעין. פעם ראשונה בהפגנה בשטחים. פעם ראשונה לגז המדמיע. פעם ראשונה להיות בצד השני מול החיילים.
לנסוע לשטחים זה כמו לנסוע לעולם אחר. זה כאילו שהאור של השמש שם הוא בצבע שונה, ולאוויר יש ריח אחר וכל זה למרות שהנופים כל כך דומים לנוף ילדותי בגליל.
ומה שבלתי נסבל הוא הפער והשוק שחוטפים כשחוזרים לעיר. ודווקא שם לא מרגישים את הפער. אולי בגלל זה רוצים כל הזמן לחזור לשם. רק שם (אולי בגלל האינטסיביות של הפעילות, אני לא יודעת למה) דווקא לא מרגישים את הפער. רק כשחוזרים יש משהו חסר בגוף. כל פעם הבכי הגיע אלי למראה כל האנשים השמחים בשדרה.
ועוד דבר - יש משהו חזק בקיום הישראלי (לעומת ארצות אחרות) בידיעה של האזרחים היהודים שהממשלה/המדינה לא תפגע בהם. אין לנו פחד מוות מהמדינה. אני חושבת שמי שגדל כאן באמת לומד להאמין שהמדינה בסופו שלב דבר היא בעדו ובשבילו ואולי מפשלים ומרמים ומחליקים קצוות אבל אנחנו לא מפחדים שיפגעו בנו (זה לא גורם לנו להיות יותר אמיצים אבל זה כבר סיפור אחר). ובגלל זה החוויה של להיות בצד השני של החיילים שיורים לכיוונך מערערת עמוקות. אני חושבת שהרגע הכי מפחיד היה הפטסססס הראשון ששמעתי. למרות שזה היה רימון גז ולמרות שזה היה ממש רחוק. אף פעם לא ירו עלי קודם.

תסעו תסעו. אתם חייבים לנסוע. לחברון או לבילעין או לקטיף זיתים. תסעו פעם אחת כי אחרי זה תוכלו לראות את המציאות שלכם בצורה יותר ברורה

יום העצמאות

לחלק מאיתנו קצת קשה לחגוג את יום העצמאות, ונראה לי שהסיבות לכך ברורות
(נכבה, מלחמות, כיבוש, יחס לפלסטינים בתוך ומחוץ לגבולות הקו הירוק)
אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לתת עוד זוית או שתיים -
בתור ישראלים קשה לנו לזכור (יותר נכון קל לנו לשכוח) שאנחנו יהודים
אבל אנחנו יהודים ושככאלה יש לנו הסטוריה ארוכה של רדיפות, ופחדים וחיים כמיעוט
בסביבה אנטישמית. גם אלה שבינינו שחי כל חייו בארץ הושפע מכך שהוריו או סביו חיו כך.
וחלק מהביטוי של אנטישמיות מופנמת שאנחנו מסתובבים איתה זה שקשה לנו לשמוח
ולהיות גאים בעצם קיומנו.
לאנטישמיות יש תפקיד בעולם - במשך ההסטוריה שליטים השתמשו ביהודים כ"שעיר לעזאזאל".
הם קרבו אותם לשילטון - נתנו להם להיות אחראים על כסף וכו', והיהודים שמחו על כך כי הם חשבו
שזה יגן עליהם אבל אז כשהעם התקומם נגד השליטים (על כך שהם דיכאו אותו בכל אחת מאלפי הדרכים
ששליטים יכולים לדכא בהם עם) השליטים השתמשו ביהודים ואמרו - זה לא אנחנו זה הם, וזאת המהות
של הפרעות והפוגרומים שכולנו גדלנו על זכרם.
כיום ישראל משמשת באותו תפקיד. הכיבוש וגם מלחמות כמו מלחמת לבנון השניה ומלחמת עזה
זוכות לביקורת עולמית גדולה בהרבה מההד שיש לכיבוש האמריקאי בעיראק או כל מלחמה אחרת
שבה מעורבות ישירות המעצמות הגדולות. האש מופנית אלינו כדי שלא ישימו לב.
אני בטוחה שדברי מקוממים רבים מכם (עצם העניין מקומם גם אותי) וזה נורא כשאנחנו משתמשים
בקורבנות שלנו כתירוץ למעשים איומים שהמדינה שלנו עושה, אבל אני מקווה שברור לכולכם שאם בוש
לא היה רוצה שהמלחמה בעזה תקרה (לדוגמא) היא לא היתה קורית.
אנחנו והפלסטינים משמשים כחיילי שח מט בלוח של גדולים מאיתנו. וכדי שלא נשים לב לכך גורמים
לנו לחשוב דברים איומים אחד על השני, כשבעצם אנחנו דוןמים להפליא ויכולים להיות בעלי ברית
קרובים מאד אחד של השני.

זאת לא דמוקרטיה

בהתחלה ראש ממשלה שכבר לא אמור לכהן בגלל פשעיו מחליט להוציא את כולנו למלחמה.
צרפו לזה שחוץ ממפלגה אחת אף אחת מהממפלגות לא מתנגדת למלחמה (אחת או שתיים? מה נסגר עם מרצ? אני רק יודעת שלהפגנה הגדולה שבוע אחרי פרוץ המלחמה הם לא הצטרפו).
צרפו לזה תקשורת מגויסת - עיתונים וטלויזיה שמראים רק את "הצד שלנו", שלא מראים מה שקורה בעזה, שכל הפרשנות והדיווחים הם חד צדדיים לחלוטין. שלחיילים ההרוגים שלנו יש שמות ומשפחות אבל הפלסטינים הם רק מספרים (דמוקרטיה - תקשורת, אמור להיות איזה קשר).
צרפו לזה שקשה מאד לראות מה קורה בצד השני, גם דיווחים באלג'זירה הם בעיקר מהגבול.
ועכשיו הוצאת המפלגות הערביות מהבחירות.
ומה הצעד הבא? אולי גם הוצאת כל המפלגות השמאליות? אולי לערבים יהיה אסור גם להצביע? אולי לכל מי שלא שרת בצבא?

אני זוכרת את הרגע שבו גיליתי שערביי השטחים לא מצביעים לכנסת. הייתי די מבוגרת כבר (מתישהו בתיכון) והרגשתי מרומה. דמוקרטיה בה לא כולם מצביעים?
כשאני אומרת שישראל היא לא מדינה דמוקרטית אנשים אומרים שהגזמתי. לא נראה לי שאני היא זאת שמגזימה

אדישות העורף

אחת הטענות כנגד העורף הוא שאנחנו ממשיכים את חיינו כרגיל. שאנחנו הולכים לעבודה, ויוצאים לבלות, ומסתובבים ברחוב. הטענה משום מה היא בעיקר נגד תל אביב, למרות שכאן מתקיימות ההפגנות הכי גדולות, למרות שהעסקים למיניהם נותנים הנחות לתושבי הדרום (או הצפון בזמנו). בכל מקרה, העורף מואשם באדישות. אין לי ויכוח עם ההאשמה הזו רק שהיא נכונה תמיד. היא בולטת לנו יותר בזמן מלחמה כמו עכשיו, אבל היא קיימת כל הזמן. בישראל היא קיימת יותר מכל ימי חיי - אנחנו חיים את חיינו ומתעלמים מכך שפלסטינים, לא הרחק מכאן ולא שלא באשמתנו עומדים שעות במחסומים, חיים עם מצור, עם צבא בפתח הבית וגם בתוכו, ועוד. ומה לגבי מלחמות שמתרחשות הרחק מכאן? גם מהן אנחנו מתעלמים וחיים את חיינו.. וכמובן גם ההומלסים בפתח ביתינו, או גני הילדים של מהגרי העבודה בדרום העיר ועוד ועוד. אז מה אני בעצם אומרת? אני לא ממש יודעת. אולי שאנחנו יכולים להפסיק להרגיש רע בכל פעם שאנחנו צוחקים בימים האלה, אבל גם שאנחנו צריכים לזכור את זה גם כשהמלחמה תעבור. שאסור לנו להיות אדישים.